להאזנה דרך Itunes
להאזנה דרך Google Podcast
להאזנה דרך Spotify
להאזנה דרך YouTube
תודה מיוחדת לעמותת אותי וארנונה זהבי פסיכולוגית קלינית, פסיכואנלטיקיאית, לשעבר מנהלת יחידת גני רמת חן ת״א של עמותת אותי
פרק מיוחד עבור מצב מיוחד ונוראי
דיברנו עם ארנונה הנפלאה על המצב עם כלים פרקטים
איך להתמודד עם חרדה שלנו מול הילדים
השיח הפמיני של ההורה המיוחד
איך מסבירים לילדים את המצב
עצות קטנות ופרקיות להורדת חרדה
לינק לפרק של עמותת אותי עם אנה וארנונה
מחבקות את כולכם ומתפללות לימי שקט
לזכרם של כל נרצחי מלחמת חרבות ברזל - שולחות תנחומים לכל המשפחות ומזכירות שאפשר לדבר איתנו ונעשה את הכול בשביל לעזור
אז הנה כל הדרכים ליצור איתנו קשר
כל העדכונים על הפודקאסט ומשפחות מיוחדות בערוץ טלגרם וקבוצה שקטנה בפייסבוק
https://t.me/smartmamail טלגרם
קבוצה שקטה בוואטסאפ
פייסבוק
קבוצת פייסבוק בה אנחנו מדברות על הפרקים, תזונה, הדרכת הורים וכל הכלים איך לשרוד הורות
כנסו לאתר שלנו
אימהות על הרצף באינסטגרם
לשלוח הודעה לאנה
תמונה ראשית של נועה קלנר המדהימה
תמלול הפרק
אנה: שלום, זאת אנה. הקלטנו את הפרק הזה ב- 10.10.2023. עולה כמה ימים אחרי. אני מצטערת שלקח לנו זמן לערוך ולהפיק אותו. אנחנו מקוות שזה יעזור ובקצת ואתן מוזמנות לפנות אלינו ולדבר ואנחנו נמצא דרך לעזור, או נעשה כל מאמץ למצוא דרך לעזור. האזנה נעימה.
פתיח: אימהות על הרצף – לגדל ילד על הספקטרום ולצאת מזה חי, בהגשת אנה אברהמי קיינר ואינה ברזק.
אנה: טוב, אני שמחה שאנחנו מחייכות, זה כבר טוב. היי אינה.
אינה: היי אנה.
אנה: היי ארנונה.
ארנונה: היי לשתיכן.
אנה: אני באמת צריכה, אני עוד מימי התקיפה באוקראינה וזה והשבעה של חמותי, לא הצלחתי להמציא איזושהי אלטרנטיבה למה שלומכן, או בוקר טוב או צהרים טובים, אבל זה צריך תכל'ס. אנחנו כבר אומה מיומנת. שלום למאזינים שלנו. יומן הקפטן שאנחנו ב- 10.10.2023, זה אומר שאנחנו שלושה ימים בתוך מלחמה נגד חמאס ורצועת עזה, שהתחילה במפתיע. אני אומרת את זה כי לפודקאסט אין חיים בעצם. כלומר, זה, אפשר, יכולים לשמוע אותנו, זו קפסולת זמן כזאת. אנחנו נשמע את זה אולי עוד 10, 20 שנה, בתקווה שנגיד, "אה, זוכרים ימים כאלה, שזה כמו קורונה, איזה מפגרים היינו שפחדנו, הכול היה בסדר. זה פרק מיוחד, שמטרתו היא בעצם לדבר על המצב הנפשי והרגשי שלנו, של האימהות, של ההורים ושל הילדים המיוחדים. כלומר, אנחנו, איך להתמודד עם המצב המיוחד, כשאת אמא מיוחדת לילד מיוחד. ארנונה, בואי תציגי את עצמך למאזינים המהממים שלנו, כי אני לא, אם אני אתחיל לדבר עליך, זה ייקח יותר זמן.
ארנונה: אוקיי, אז באמת, כיף לי להתארח פה אצלכם. אני ארנונה זהבי, אני פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית ודי הרבה שנים ניהלתי את גני רמת חן – תל אביב, של עמותת "אותי" ולמעלה מ- 20 שנה אני מטפלת, מייעצת ובעיקר לומדת ממשפחות של, שיש בהן ילד מיוחד, על הספקטרום ובואי נראה מה נלמד ואולי גם יהיה לנו מה להגיד פה.
אנה: זו גישה מדהימה. אני אמרתי את זה גם כשהתראיינתי אצלך בפודקאסט, אני אשים לינק שוב בסיום הפרק הזה. זאת גישה כל כך מרגשת וכל פעם שאת אומרת את זה, בא לי לבכות שוב עוד פעם מההתחלה, שאת לומדת מהמשפחות המיוחדות. זאת גישה מדהימה. אני אזכיר, שוב, גילוי נאות, שוב, דוד בני, היה שלוש שנים בגן אורה, שהוא גן שמפעילה אותו עמותת "אותי". הצלחנו להתקדם כמשפחה, מתפקוד בינוני – נמוך לתפקוד גבוה, בזכות הגן, קצת עם העזרה שלנו והגן ודוד עבדו הכי קשה. בעצם, אתמול עברתי, אני עכשיו בלופים כאלה של שלבי אבל, מהכחשה למשא ומתן לזה, אז אתמול הייתי בזעם טוטאלי על המצב ובתור רוסייה, אני טובה בלתעל זעם לדברים אחרים, פרואקטיביים ואז אמרתי, בואו נעשה משהו, פרק מיוחד. פניתי לארנונה, שהיא אמרה תוך שניה וחצי שהיא מוכנה, פניתי לעמותה שאמרו לי "אנחנו נמצא לך עוד כמה מטפלים, לדבר איתם על נושאים אחרים", זה מדהים ומרגש, כל הארגון שלך. אני אגיד את זה שוב, אנחנו כבר לא חלק מהארגון שלך לצערי, דוד עלה לכיתה א', בית ספר רגיל, כיתת תקשורת ואנחנו כבר לא חלק ממשפחת "אותי", אבל מבחינתי, אני הזרוע של "אותי" בכל מה שהם יצטרכו. אינה מה שלומך?
אינה: אני?
אנה: כן. את כל פעם, אני אומרת לך "מה שלומך", כאילו, כל פרק מחדש, את מופתעת כשאני שואלת אותך מה שלומך וכשאני מבקשת ממך להגיד משהו חכם לקראת סיום. הנה ספויילר, גם הפעם אני אבקש.
אינה: אוקיי. למה? כי אני אף פעם לא מכינה את עצמי, אז בגלל זה אני מופתעת. ואנחנו גם מדברות חמש פעמים ביום, אז זה נורא מפתיע שפתאום את מתעניינת,
אנה: שפתאום אני שואלת מה שלומך.
אינה: כן, כי דיברנו כבר איזה פעמיים היום, אז. האמת, שמבחינתי כל המצב הזה היום הוא סופר, סופר מוזר. אני חושבת שבגלל שעליתי לפה יחסית מאוחר, אני באמת הייתי בסוג של דיסוציאציה על כל מה שקורה פה במדינה הזאת מלא, מלא זמן ודווקא הפעם, הפעם הראשונה בחיים שלי, יכולתי להיות בגלל שהילדים שלי כבר גדולים, יכול להיות שכבר התבגרתי ועכשיו אני לא ילדה בנפשי, אני מרגישה הפעם נורא, נורא פגועה. זאת אומרת, ואני מרגישה הפעם שהמצב הזה נורא אישי לי. אני, זה נורא, נורא, אני יכולה, בטח המון אנשים זה יהיה נורא מוזר להם, כי תמיד יש אנשים שלוקחים את זה מאוד, מאוד אישי בדרך כלל, אבל אני, בשבילי המצב הזה מאוד, מאוד חדש. אני הייתי באמת באיזשהו ניתוק רגשי ב- 24 השעות הראשונות ואני כל הזמן בזה. זאת אומרת, אני כל הזמן בחדשות ואני כל הזמן בקבוצות ואני לא מצליחה להתנתק מזה, לא רגשית ולא מחשבתית ואני מרגישה, כל ראיון שאני רואה וכל סרטון, אני מרגישה את זה באופן שזה בחיים לא קרה לי. יכול להיות שבגלל שעברתי תהליך ב- 3 שנים האחרונות וטיפלתי בעצמי ועשיתי CBT ואני באמת בן אדם שלם, ו,
אנה: אז הם תיקנו אותך ועכשיו את מרגישה,
אינה: בן אדם בריא,
אנה: אז הם תיקנו אותך ועכשיו את חדשה? ואז זה הלך.
אינה: כן, ממש ויש בי מקום להבנה ואמפתיה והכול ואז פתאום אני מרגישה חלק מזה. אבל זו באמת פעם ראשונה שזה קורה לי. ואני נורא, נורא קשה לי, קשה לי לתמרן עם זה, זאת אומרת, כי יש בי את החלק שכל הזמן מכין את עצמו למצבים של הנה, עכשיו הולכים למקלטים וצריך להכין את הכול וצריך זה והילדים שלי אחד כבר הכין תיק מילוט, לבד, על דעת עצמו, עם חטיף ומים וצעצועים וספר, ככה שכבר רצנו היום למקלט, , זה הקטן והוא כבר לקח את התיק איתו. ואני, אני מודה שהם כל כך, הם אלופים אצלי, באמת, הם לא נכנסים לא לבכי ולא ל, זאת אומרת, יכול להיות שאחרי זה, כמובן, יהיה לזה השלכות, אבל במצב, בעצם, במצב הנוכחי, הם מאוד, מאוד מתפקדים יפה. הם באמת מתורגלים כאלה. כאילו ממש, החוסן הנפשי שלהם מאוד, מאוד הפתיע אותי, בואי נסכם את זה ככה. גם של מי שעל הספקטרום וגם מי שלא על הספקטרום. מאוד, מאוד מודעים, שואלים שאלות, אבל שאלות חכמות ומאוד ומקבלים את זה איך שזה ושהכול בסדר. כן, יש קצת, במיוחד זה שעל, הילד על הספקטרום לא מבטא את זה, אבל יש לו שפת גוף שהיא טיפה שונה, הוא יותר מתעלם בבית, הוא יותר משחק עם הידיים והרגליים. יש יותר ביטויים,
אנה: פיזיים.
אינה: פיזיולוגיים של שפת גוף שהרבה זמן לא ראיתי. זאת אומרת, אם הוא לא במחשב, שהמוח שלו לגמרי בתוך המשחק, אני כן משהו שהוא כן, משהו שהוא מאוד מודאג,
אנה: כל התסמינים הפיזיים.
אינה: כן. הילדים לא מוכנים לישון לבד בחדר. זאת אומרת, פרסנו שני מזרונים בחדר שינה, הם מאז המצב בעצם ישנים איתנו ביחד.
אנה: הם קיבלו את הלינה המשותפת שהם רצו ואת לא הסכמת.
אינה: כן, ממש לינה משותפת. ומזל שבאמת זה מתאפשר ובאמת הכול כאילו, כי לי מאוד קשה לישון איתם באותה מיטה, אז אם לא היו מזרונים, אני לא יודעת אם הייתי מסכימה. אז, אצלנו יש חדר שינה עם עוד חצי חדר, אז שם, בחצי חדר ישן הגדול ויש עוד מזרון, שהבאנו פשוט מהבית הקודם, מזל, שעליו ישן בעצם הקטן. זה מאפשר לנו בנפרד אבל ביחד. אבל קשה לי, אני מוצאת את עצמי לפעמים "מתהפכת" עליהם, כמו היום בבוקר, על כלום. כאילו לא על כלום,
אנה: הם מעצבנים, כי הם מעצבנים.
אינה: יש להם, הם גם לא מבינים ויש להם את הצרכים הרגשיים שלהם.
אנה: ומשעמם להם, כי עברו שבועיים והם בבית.
אינה: וגם משעמם להם והם, הם חודש שלישי כמעט בבית.
אנה: נכון.
אינה: עזבי שעכשיו עברנו לרמת גן מערד וזה בית ספר חדש והכול חדש, הכול ביחד ואני מנסה להיות באמת הכי מכילה והכי, ואני תופסת את עצמי שאני מאבדת את זה מ- 0 ל- 100 ככה. כאילו, היום בבוקר, זה קרה לי ואני אומרת לעצמי "מה נסגר איתך?: וכאילו, הילד עובר עליו המון, המון דברים, כאילו.
אנה: גם על אמא עוברים המון דברים.
אינה: אבל עלי גם עוברים מלא, מלא, מלא דברים ובסוף כמובן יש את השלב הזה שאני מתנצלת והוא מתנצל ובאמת יש איזושהי ואני, באמת מניסיון,
אנה: אז כבר שברנו את המעגל האימה של איך שגידלו אותנו.
אינה: כן.
אנה: ממני אף פעם, ממני פעם אחת אמא שלי ביקשה סליחה פעם ראשונה, כשהייתי בת 33, כששרה הייתה בת חודש ואבחנו אותה עם ריפלוקס ואז בעצם גילינו שאני לא סתם הייתי משוגעת ואז אמא שלי אמרה לי "את צדקת, אני מצטערת", זאת הייתה הפעם הראשונה.
אינה: לא, אני כל פעם כשאני מאבדת את זה, אני מבקשת סליחה. זה עוזר לי גם לתת להם להבין שאני בן אדם ויש לי קשיים ורגשות וגם אני נמצאת בהמון, המון לחץ ויש חוסר וודאות ואריק, אריק הוא בכוננות, אבל הוא עדיין לא הלך ויש איזשהו המון, המון חוסר וודאות של מה הולך להיות.
אנה: ומחסור בשגרה, משהו שאוטיסטים מאוד רוצים ומאוד,
אינה: מה?
אנה: אין שגרה, אין שגרה מובנית. אין שגרה, אין שום תחזית בכלל,
אינה: אין שגרה.
אנה: של מה עושים מחר ומה זה. יש התפוררות של המבנה שלנו.
אינה: כאילו, באיזשהו מקום יש איזושהי, זה לא מאוד חדש, כי בזמן קורונה כן תרגלנו המון, גם זה שאריק היה במילואים, חודשים. גם זה שהילדים היו בבית, בסוג של הום סקולינג, אבל עדיין, כאילו זו תחושה פשוט של, אני מרגישה מועקה מאוד, מאוד גדולה, כאילו מרגישה, כאילו לא חוסר שליטה, כאילו, התנגדות גם . היום יצאתי, אני צריכה להתחיל עבודה חדשה בספרייה בתל אביב ויצאתי לקליטה. הלכתי לעירייה, נקלטתי, הלכתי, עשיתי עוד סיבוב ואז אשכרה חיפשתי בהודעות, לעשות קניות, לפני שאני חוזרת "לכלא", ככה זה הייתה התחושה. ואז הלכתי ברגל, כאילו החניתי רחוק והלכתי ברגל ועשיתי סיבוב ואז קפצתי לירקניה ולסופר ואשכרה חיפשתי דברים, מה אני יכולה לעשות לפני שאני חוזרת הביתה ומקרקעים אותי שוב. זה מה, איזושהי תחושה שמצד אחד יש קורונה ורכשנו שם כלים מאוד, מאוד,
אנה: טובים.
אינה: כל ההורים לדעתי, רכשו כלים איך זה להיות עם הילדים, בלי בית ספר וזה. מצד שני, בגלל שאת יודעת, זה כמו, זה מאוד מזכיר לי, כמו שאמא שלי הייתה, הכינה אותי ללידה, בקשר ללידה, היא אומרת "בפעם הראשונה את הולכת ללדת, את מפחדת ממה שאת לא יודעת. בפעם השנייה, את מפחדת ממה שאת כבר יודעת".
אנה: בדיוק. זה יפה שאמא שלך יודעת את זה, בהיותך בת יחידה.
אינה: כן, כן. היא פשוט חשבה על זה ואז היא אמרה לי.
אנה: זה אכן, הרבה יותר מפחיד. שנייה רגע. לפני שניתן לארנונה לדבר, ארנונה, כאילו, את תצטרכי להילחם פה על לדבר, כי אותי ואת אינה קשה,
אינה: לא, גם,
ארנונה: אתן כאלה חכמות, אני מרגישה שאתן אומרות את כל הדברים, זה בסדר גמור.
אנה: ולפני שנעבור לארנונה, אני חושבת שמה שאת עשית עד עכשיו, זה מנגנון מאוד בריא, שאומר "לי זה לא יקרה". כאילו, המלחמה הזאת לא תקרה לי, כי אני בבאר שבע, הדברים האלה לא יקרו לי. אבל כשאת, וזה בסדר גמור, זה לא אומר שאת, כאילו, זה משהו שאנשים מרגישים וזה בסדר להרגיש את זה וככה אנחנו יכולים לחצות כבישים ולטוס במטוסים, עם האמונה הבסיסית הזאת, של "לי זה לא יקרה, כי" ולא משנה מה, האם ה-כי הזה שאנחנו מספרים לעצמנו, הוא נכון. אנחנו צריכים לספר אותו, בשביל להמשיך לתפקד ומה שקרה ביום שבת, הוא כל כך עוצמתי ומזעזע, בעיקר מה שעבר על הישובים בעוטף. אני מקווה שאני לא אבכה. וכל התמונות של הילדים הקטנים ושבי וזה. את אומרת FUCK, זו יכולה להיות אני.
אינה: בדיוק.
אנה: מה הייתי עושה? ואני, זו יכולה להיות אני. אמנם אני לא גרה בעוטף, אז, כשזה התחיל היינו בערד. גרתי שם 5 שנים, הפעלתי איזה 4 תוכניות במקביל, לדו קיום עם בדואים, שאגב, בדואים שיתפו פעולה יותר טוב מהישראלים, לא מתביישת להגיד את זה. אבל כן, אני אורת אוקיי, אני פה בערד ויש כרגע 5,6 ישובים בדואים, מחומשים, שמרגישים מועצמים ואין לי איך להילחם בזה. אני מעדיפה להיות בתל אביב ולפחד מרקטות, שנגדן יש לי מקלט. ואין לי באמת, אין לי רישיון לנשק ואין לי איך להגן על עצמי, עזבי על עצמי, אין לי איך להגן על הילדים שלי. וכשאת רואה את הזוועות האלה וכל הסיפורים האלה, על תינוקות שנשארו 10 שעות ליד הגופות של ההורים שלהם, זהו. זה החומר של הסיוטים, זה דקסטר. בואו נשים את הדברים על השולחן. אם זה לא הזמן להתחרפן, אז מתי? וזה טוב שאנחנו מתחרפנים, זה יוביל אותנו לפרואקטיביות.
אינה: כן, לגמרי.
אנה: כי אין דרך אחרת להתמודד עם זה.
אינה: לא, לחלוטין, אני לגמרי,
אנה: אז זה גם, זה גם,
אינה: זה כאילו התפוצצות של בועה, שהיא כל כך אישית.
אנה: היא לא אישית בכלל.
אינה: כאילו.
אנה: היא לא אישית בכלל. זה בדיוק מה שאני באה להגיד, זה לא אישי, זה לא רק את, כולנו.
אינה: לא, מבחינה שלך, את כל כך מזדהה, בכל כך הרבה רמות, כאמא, כמישהי שהיא פשוט גרה בישראל.
אנה: כאשה.
אינה: כאישה.
אנה: כאשה. הנושא של מה שקרה לנשים בפרט.
אינה: כבת זוג של מי שהולך, צריך לצאת למילואים או ללכת להגן על, כאילו, זה פוגע בכל,
אנה: זה תוקף בכל נקודה רגישה.
אינה: בכל כובע שאת לובשת.
אנה: כן.
אינה: פשוט בכל כובע שאת לובשת כאשה ואנחנו נשים, בדרך כלל לובשות מלא, מלא כובעים. אני מרגישה שזה פשוט פירק לי כל כובע אפשרי, שלא עלה לי שום כובע להתחבא יותר, זה זה.
אנה: נכון.
אינה: זו התחושה שלי וזה פשוט שיתק אותי, זה שיתק אותי ל – 24 שעות, ברמה,
אנה: אזעקה.
ארנונה: הנה, גם לי יש אזעקה. אז נסגור.
אנה: טוב.
אינה: קשוח.
(חזרה לשידור לאחר האזעקה)
אנה: טוב. איפה היינו? על החוסן הנפשי? זה אחלה חומר הסברה, אני אשאיר את החלק הזה.
אינה: היינו בזה שאני התחלתי לדבר על זה, שאני מרגישה שלא נשאר לי שום כובע להתחבא מתחתיו.
ארנונה: ממש. איזו הגדרה.
אנה: ממש חזק הניסוח הזה.
אינה: וזהו. הרגשתי סופר חשופה וכל דבר, כל דבר שראיתי ושמעתי ועשיתי דברים שאני בדרך כלל לא עושה. אני בכל ערוצי טלגרם הנוראיים האלה ואני לא מצליחה להתנתק ואני רואה את כל הדברים האלה וחשוב לי לראות את זה, חשוב לי לחוות את זה על הגוף. אני לא יכולה להסביר את זה.
אנה: זה נותן אשליה של שליטה.
אינה: מה?
אנה: אשליה של שליטה. אם את בזה, את בזה, את עושה משהו, את חלק מזה. יש פה גם אשמת שורדים ויש פה גם העניין של לקחת שליטה על משהו, שהוא בלתי נשלט.
אינה: כן, סוג של, כאילו וזה בחיים לא קרה לי.
אנה: אני עברתי את זה עם אוקראינה, לגמרי.
אינה: אבל אני גם מרגישה,
אנה: חוץ מזה ששי התגייס פעם ראשונה למלחמה, אני הגעתי מוכנה לזה. אני עברתי קורונה, אני עברתי את זה עם מלחמה באוקראינה, אני עברתי כאילו, פוגרומים אמיתיים באוקראינה גם, כשאני הייתי באוקראינה. אני כאילו ופתאום זה, הנה, אני פה על התפקיד של הבן אדם שאומר דברים שאחרים רק חושבים ושאין להם את האפשרות להגיד. אני עפה על זה שאני כאילו "קונטרול פריק" ואני אוגרת ואני תמיד עם תרחישי אימה וכולם צוחקים עלי ועכשיו אני כאילו, מממ "mother fucker", תראו, לי יש את הכול, הנה אני מוכנה. וזה גם סתם, סתם חארטה, זה סתם אשליה של שליטה. על זה שארגנתי דלי עם שקית לשירותים לשהייה ממושכת בממ"ד.
אינה: כל הכבוד. לא, לא, אנה, אנה היא הבן אדם להיות איתו במצבים האלה.
אנה: ממש.
אינה: בדיוק דיברנו על זה שאת ורותם,
אנה: אני ורותם כן.
אינה: רותם הוא הבונה ואת האוגרת, מושלם.
אנה: רותם הוא האח הגדול של בעלי, שי. כרגע התגייס לגזרה הצפונית וכמו שאמרתי לאח שלו, זו משפחה פרסית גדולה, אמרתי לו "אנחנו מתנהגים כמו ערבים, בוא נהיה כמו ערבים. הבעל הלך למלחמה, אתה בא לתפוס את המקום שלו, אתה בא לגור איתי". זה עוד לא קרה. בינתיים אינה באה לגור איתי, זו תהיה מסיבת פיג'מות אחת גדולה. וגם נגיד, את יודעת איזה אושר, נגיד, אנחנו עברנו לפני שנה לבית החדש ושי התנגד למעבר הזה, בכל רמה, על כל, לא משנה מה אמרתי לו וחצר וזה ופה ושם, כלום. אמרתי לו ויש מקלט, מקלט של פעם, ממש מקלט, של מלחמת המפרץ. אז הוא אמר, איי, עזבי אותך, שטויות ועכשיו אני אומרת, א, הנה, כל הכבוד לי. אני כמו אלה שמחכים לאפוקליפסה בשביל להגיד לכולם 'צדקתי'. ארנונה דברי. אני אמרתי לך, זה יהיה לך קשה.
ארנונה: אוקיי. לא, אבל באמת, כאילו, אז דיברתם על כאלה דברים. אני יכולה לתת את המילים שלי לדברים שאתן,
אנה: רוצים לשמוע אותך אומרת עוד דברים.
ארנונה: אז נדבר קצת באמת על כמה מחשבות, על איך המצב הזה עובר עלינו, עובר על הילדים ובואו נתחיל ממה שאתן אומרות ואינה, את אמרת את זה באופן מאוד ברור, כל אחד בדרך שלו, בכובעים שיש ואין לו. אנחנו לא במצב הרגיל ואני יודעת שאני מעורערת. אני כל היום אומרת למי שילדי, אני הולכת לדבר היום בפודקאסט, על דברים שבאמת, מעירים אותי מהשינה ואני יודעת להגיד אותם והיום אני לא יודעת בכלל איך לדבר, אני, אני או נורא מחוברת ומרגישה דברים חזק, או נורא מנותקת. אני עובדת וגם זה שהבת והנכבדה, כאילו, שהמשפחה שלי והנכדה פה, אז קל לי להיכנס לזה שכיף החיבור המשפחתי הזה, אז אני מנותקת, אבל בעצם בפנים, אני זה לא רק הגיע לבועה האישית, אני אומרת, איך אני חווה את זה וכל אחד יהיה לו את המילים שלו, אבל אני חושבת שכולנו, העולם מאז שבת בבוקר, הוא לא העולם שחשבנו שאנחנו חיים בתוכו.
אינה: כן.
ארנונה: ישראלים ויהודים, לא העולם שחשבנו. חשבנו מלא דברים, פחדנו מהרבה דברים, אבל חשבנו שיש מי שמטפל בסכנות, באיזושהי רמה סבירה וזה לא עבד.
אנה: כן, המודיעין הכי טוב בעולם.
ארנונה: בדיוק, הכי טוב והכי זה.
אנה: אני לא אוותר על האזרחות שלי בחיים ואני לא אעשה שום אזרחות אחרת, אני אזרחית של המדינה, שדואגת לאזרחים שלה ויבואו לחלץ אותי. הייתי בעד עסקת שליט, כי אמרתי שהבסיס לקיום של כל ישראלי פה, שיודע שיבואו להציל אותך. אם משהו קורה, יבואו להציל אותך.
ארנונה: כן. ואנשים נשארו לבד ומי שאחראי, נעלם וזאת החוויה ואני חושבת ואני חושבת שבאמת צריך לקחת בחשבון, שאנחנו, רובנו כן מתפקדים ובוודאי מתפקדות, האימהות שיודעות לתפקד במיליון מצבים ועם כל הכובעים, אבל ממש חלקים של האנרגיה הנפשית שלנו, עובדים בלהיות דרוכים לסכנות, בלהיות עצובים וכואבים על דברים שבכלל אי אפשר לשאת ו האנרגיה הולכת לשם, בלי בכלל שאנחנו מתפקדים. וזה שרובינו אלופות בלעשות את הג'גלינג הזה. ואין לי פתרון, זה לא שאפשר לא לתפקד או אי אפשר לא להיות הרוסים ומעורערים. אני כן חושבת, שיש טעם לדעת את זה, לדעת שאנחנו לא במצב רגיל, לתת לעצמנו הנחות. זה לא הזמן להיות סופר אמא או סופר אבא וכל הורה עושה לעצמו את, שם לעצמו את האתגרים שחשובים לו, אבל אפרופו שליטה, שבאמת, איבדנו שליטה ובני אדם צריכים תחושת שליטה, בערך כמו שאנחנו צריכים חמצן. אולי אחרי חמצן, ליד אוכל ומים. אנחנו צריכים תחושת שליטה וכל אחד בונה לעצמו, האם הוא צריך להרגיש שליטה, עד המצרכים שנאגרים, כמוך אנה, או שהוא צריך שליטה קצת פחות. בסדר, כל אחד מנהל את האיפה הוא צריך שליטה ואיפה הוא קצת משחרר, אבל כולנו צריכים שליטה ואין לנו שליטה עכשיו על דברים נורא בסיסיים. מה שאני רוצה להציע, זה לא להפעיל את צרכי השליטה מול הילדים. ואנחנו מכירים שזה יכול לקרות. אתן, כל אחת מכן, בצורה שלה, אתן כבר ותיקות כאימהות לילדים בספקטרום, עם צרכים מיוחדים, אבל בטוח שגם אתן מכירות, אני לא יודעת אם הייתן בהתחלה, עם הפחד של: רגע, אני לא מקדם את הילד שלי. התפקיד שלי זה להביא את הילד שלי מהמקום המיוחד, למקום שהוא יתפקד בעולם וזה הכול עלי. ויש הורים שבשבילם, הימים האלה בבית, זה קטסטרופה, כי הוא מפסיד את הטיפולים והוא מפסיד את העבודה הקבוצתית בגן וכל זה נכון. המסגרות האלה, בדרך כלל מאוד טובות ועוזרות, אבל אני באמת חושבת שיש משהו בלקבל שיש עכשיו ימים שצריך לתת מקום גם לעצמכן, לנו ההורים, לא להיות מושלמים וככל שתמצאו את הפתרונות שמתאימים ותיכף נדבר על כמה דברים, לילד שלכם, אבל גם לעצמכם, אז אתם בעצם חיים איזשהם ימים מיוחדים, שהילד לומד משהו אחר. הוא לומד את ההתגמשות של המשפחה, הוא לומד, ואז באמת, אני לוקחת את הדוגמה שאת אמרת, אינה, שני דברים שאת אמרת: אמרת שאת רואה על הילד שלך, פיזית, שהוא הולך אחרת ושהוא מוציא ככה, שהמתח יוצא לו בתנועות, במוטוריקה, שזה אחלה, כי זה אומר שהוא לא מנותק. אז אצלו זה יוצא ככה, אז בסדר. היית מאושרת, אם הוא היה מרים טלפון לחבר שלו ומדבר איתו ומשתף אותו. זה לא יוצא, אצלו זה יוצא אחרת, אבל זה יוצא, כי הוא חי והוא קולט והוא מגיב. ולך זה יוצא, בזה שלפעמים את 'מאבדת את זה', יותר מאשר , כל הורה לפעמים 'מאבד את זה', בואו ולפעמים הרבה, אז עכשיו יותר. אבל באמת אפשר לדבר עם הילדים, שהימים הם לא ימים רגילים. קודם כל, עצם זה שלא, תיכף נדבר על מה אומרים, אזעקות וזה, אבל עכשיו זה לא ימים רגילים וכולנו בבית ביחד ויש דברים שונים ויש גם דאגות. אז אפשר להגיד, אתה כשאתה דואג ואתה לא במצב רגיל, אתה הולך הרבה, בסדר. אני יותר מתעצבנת ויותר צריכה לבקש ממך סליחה אחרי זה, כי אני ככה, אצלי הסבלנות נגמרת בזה, לא בדברים האלה. ואז אולי אתם יכולים לתרגל, פעם לעשות את הדרך שלו, ללכת ביחד, לראות אם זה מרגיע. זאת אומרת, להכיר בזה, שהדברים יוצאים אחרת. ועצם המפגש הזה, בזה שסיפרת, שבסוף את מבקשת סליחה ואנה, אמרת, הנה יצאת מהמודל הרוסי. אני לא אמא רוסיה, אבל אני בת לאמא שנולדה בחרקוב ועזבה שם בגיל 19, לפני המון שנים, אז אני מה זה מבינה על מה אתן מדברות.
אנה: זה בעיקרון, זה לא משנה איפה אתה גר, זה ב- DNA.
ארנונה: כן, כן, כן. אז נחלצת מהמעגל הזה, בזה שאת יכולה להגיד לו: וואי, אני לא הגבתי כמו שהייתי רוצה ואני מתנצלת וכל הדבר הזה, של להיות במצב שונה ולתת לזה מקום. להגיד, אתה שונה בדברים האלה, אני שונה בדברים האלה, אולי נגלה עוד דברים. אבא שונה בזה, אח שלך בזה ושאפשר לדבר על זה. תאמינו לי, זה שווה שני סשנים עם המרפאה בעיסוק, או המטפלת הרגשית או הקלינאית תקשורת, זה החיים וזה החיים ביחד וזה החיים שהם לא בשליטה.
אנה: זה חיים שהתהפכו ביום אחד, חיים בלי שליטה. תאמינו לי שאני יודעת, כי אני בתור קונטרול פריק שמנסה להיגמל, זה לא משנה כמה אתה מנסה לצפות את כל הדברים הרעים שיכולים לקרות ולהתכונן לזה, תמיד יהיה משהו שיפתיע אותך. מה שצריך לעבוד עליו זה חוסן נפשי ולא משימות אפוקליפטיות.
ארנונה: נכון. ובאמת, בחוסן הנפשי זה למצוא בתוכך את המדרג של עד כמה אתה, עד איפה אתה מצליח להיות בשליטה ואיך אתה מדבר עם עצמך ומאפשר לסבול את הסבל, כי זה סבל, לא להיות בשליטה. אז אם אנחנו מבססים את זה שאנחנו מקבלים, שאנחנו לא במצב רגיל ומשם אנחנו מתחילים. שאי אפשר לדלג על זה ושאפשר גם שהילדים ידעו את זה וזה מעולה. עכשיו מה אפשר להציע לילדים, בתוך הסטרסים האלה? אז אני אתחיל אולי ושוב, רגע, חשוב לי להגיד עוד משהו, אין לי תשובות, אני במלחמה כזאת, אני יותר מבוגרת מכם, הייתי, אני זוכרת את עצמי ב- 73, גם שקמנו, חשבנו שאנחנו דבר אחד, אבל מלחמה כזאת אני לא חוויתי. בקיצור, יש לי מחשבות, אין לי תשובות.
אנה: בסדר, ארנונה, אנחנו,
ארנונה: אז שכל אחד ייקח לו את המחשבות.
אנה: אנחנו לא מבטיחות תוצאות מיידיות. אני חושבת שהפודקאסט שלנו בעיקר עובד מה שאנשים אוהבים בפודקאסט שלנו, לפי מה שהם מספרים, זה פשוט שהם שומעים שהם לא לבד במחשבות האלה. זה לא עניין של תמיד לספק תשובות וכלים פרקטיים.
ארנונה: מעולה.
אנה: להלגיד, כן, המצב חרא וכמו שאני אומרת לשי, הוא מעדיף להתמודד עם חיזבאללה בצפון מאשר עם סתיו המשועממת המתבגרת, זה לא פחות קשה.
ארנונה: אוקיי. אז כשיש הומור, זה בכלל, זה מתנה, הומור זה מתנה, לא לכולם זה נגיש, אבל זה מה זה מתנה, כי זה נותן לגעת בדבר, אבל גם להיות באיזה מבט ופרספקטיבה. אני רואה שפעם הבאה שאני בדיכאון, אני באה להיות לצידך, אנה.
אנה: אני מקווה שאני אהיה, אני לא תמיד כזאת.
אינה: היא משקרת, היא תמיד כזאת, 90% מהזמן.
ארנונה: בסדר, אני אבוא לחכות שזה ייצא, כן.
אנה: היית צריכה לראות אותי היום בבוקר.
ארנונה: אז בואו נתחיל מהשאלה המאוד קשה, שגם לי אין ממש תשובה טובה עליה אבל אני כן רוצה להגיד עליה כמה מחשבות, על איך מסבירים לילדים מה קורה, למה אזעקה, למה צריך לרדת למקלט או להיכנס לממ"ד וכמובן, גילאים שונים, רמות תפקוד שונות, יש תקשורת מילולית, אין תקשורת מילולית, זה מיליון אופציות, אבל ננסה להגיד כמה דברים. אז, ושוב אני חוזרת אלינו המבוגרים, תחפשו להגיד משהו, שאתם מרגישים נוח איתו. אז, למשל, דבר אחד להגיד אזעקה זה כשמסוכן ואנחנו הולכים למקום בטוח. זה סיבה – תוצאה. זה לא מספיק, כמובן, זה לא הכול. אבל הדבר הזה, אפילו לילדים בתפקוד נמוך, אפשר להסביר, אזעקה זה סימן של סכנה, הולכים למקום בטוח, במקום בטוח שם אין סכנה, אפשר להרגיש בטוח. בגלל זה הולכים מהר וכדאי גם שיהיה משהו ברור. מבוגרים אולי לא צריכים, אומרים אולי כמה דקות, נקום. עם הילדים כדאי שממש יהיה שעון, אפרופו שליטה ושיהיה איזו החלטה משפחתית – פיקוד העורף אומר ככה, תיקחו עוד את ההחלטה של פיקוד העורף או,
אנה: של כמה זמן לשהות בממ"ד? להראות להם שעוד מעט אפשר לצאת?
ארנונה: שיהיה שעון, זהו, זה אחד הדברים שאני מציעה. שיהיה בממ"ד שעון ואולי אפילו, אם זה מתאים לו, התפקיד שלו זה להגיע לממ"ד ולראות. כמובן, יש גם טלפונים וזה, אבל דווקא שיהיה שעון, התפקיד שלו זה להגיד באיזו דקה הגענו והוא זה, ואם זה ילד, אני מדברת על גיל ברמת תפקוד מסוימת, אז הוא מחשב מתי זה עוד חמש דקות, או לא יודעת, זה והוא זה שאומר מתי יוצאים.
אנה: גדול.
ארנונה: אז גם, זה הכול ידוע, צפוי ויש לו תפקיד. עכשיו, כולנו, כולנו, כולנו, במצבי חרדה ומתח וטראומה, אם יש לנו איזו עשייה עם משמעות, וואו, זה שכל, כל ההתנדבות, הפודקאסט שלכן, ההתנדבויות שרצות עכשיו. כלומר, אם אני מצליחה לתת משהו למישהו, אז כל הפחד וכל החרדה עדיין נמצאים, אבל הם מקבלים אזור מסוים, כי יש לי גם מה לעשות. אז כל תפקיד שאתם יכולים, או באמת, השליטה, שיהיה תיק שאיתו אני הולך לממ"ד, או מראש אני מכין לי את זה בממ"ד, כל משפחה ואיך שזה כמובן תלוי גם אם זה משהו ציבורי או בבית, בדירה, אבל שהילד מחליט מה יש שם והוא אחראי לקחת, אם זה מתאים לילד, כמובן. אם זה ילד עם בעיות התארגנות, לא תגידו למקלט ותתחילו לצעוק עליו, 'אבל אתה היית צריך לקחת את זה'. זה צריך להיות תיק, תפקיד שמתאים לילד הספציפי הזה. אז ועוד דבר שאפשר, בהקשר הזה של לקחת על עצמי תפקיד, שבו אני יודע מה אני עושה, לא רק בשבילי אלא גם בשביל אחרים ובאמת גם לילדים זה נורא משמעותי. תחשבו, אפילו ילדים בהתפתחות טיפוסית בגן, אחים קטנים, הילדים המפריעים, אם הגננת מספיק חכמה להגיד – לך יש עכשיו תפקיד ולחלק לכולם, מיד הוא מפסיק להפריע ועושה את התפקיד, כי יש לו משמעות, יש לו ערך, אז אותו דבר. זה נכון גם לילדים שלנו המיוחדים.
אנה: רעיון מעולה.
ארנונה: ועוד משהו, שוב, אני אומרת דברים ויש ילדים שיתאים להם, יש ילדים שלא. אם יש איזה בובה, דובי, שהילד, שאפשר להגיד שהבובה דואגת והילד אחראי לו ולהרגיע אותו ולהביא לו משהו, לטפל בבובה, או בחיה או באיזשהו צעצוע אהוב. גם זה, אם זה ילד שחי בתוך עולמות הדמיון, אז גם, זה תפקיד נפלא.
אנה: מעולה, וואו.
ארנונה: או אם זה ילד שיש לו אח או אחות קטנים והוא אחראי להביא את המוצץ, נגיד. שוב, שיהיה מוצץ בכיס, שלא יהיה שהילד יתמוטט כי הוא לא הצליח.
אנה: כן.
ארנונה: אבל הוא יש לו תפקיד. ואז להגיד, 'יו, אחותך דואגת ואיזה מזל שהבאת את המוצץ' או כל דבר, את הבקבוק או זה. התחושה הזאת, שיש לי תפקיד, זה ממש יכול להיות GAME CHANGER וצריך למצוא, לילד הספציפי, מה בשבילו התפקיד. אם זה ילד, הוא יכול, יותר גדול, אז יכול להיות שכשיש אזעקה, הוא זה שמהמקלט, מתקשר לסבא וסבתא לספר שהוא בסדר, זה התפקיד שלו.
אנה: האמת, שזה התפקיד שאני הולכת לתת לדוד.
ארנונה: אוקיי.
אנה: רעיון מעולה.
ארנונה: ואז, כמה זה חשוב, כי אם אתה לא מתקשר, בזכותך, סבא וסבתא רגועים וגם את לא צריכה לדאוג להתקשר, את יותר פנויה.
אינה: אחלה רעיון.
ארנונה: עוזר לכולם, כן.
אנה: ידעתי למי לפנות. אני לוקחת לעצמי את הקרדיט, על החוכמה הגדולה שלך.
ארנונה: אחלה.
אנה: זה מעולה, ארנונה, זה ממש מעולה.
ארנונה: אוקיי, אולי, רק אני רוצה להגיד רק עוד טיפ אחד, שזה טיפ שמזה, כאילו, חוזרים עליו שוב ושוב, ממש חופרים להורים בספקטרום ועדיין אני רוצה לחזור עליו, כי הוא באמת כל כך חשוב, הכנה, הכנה ויזואלית. עכשיו אני מדברת לא רק על האזעקות, אלא על זה שעכשיו כולם תקועים בבית ואני מקווה, שלכל משפחה יוצא גם איזה רגע אחד, שניים ביום, כיפיים ונחמדים, אבל ברור שיש מלא רגעי לחץ וכבר אין כוח וכל אחד יש לו את הרגעים, רגעי שבירה שלו. סדר יום, לא סדר, סדר יום, זה דורש כוחות לבנות סדר יום ובכל זאת, אני רוצה להגיד שאם ההורים מסוגלים לגרד את הכוחות שלהם, לבנות איזושהי תבנית וחוץ מאשר הילדים הממש גדולים, שכתיבה מספקת אותם, אז עם ציור ועם כזה, כמו לאורך שרואים מה בא אחרי מה וזה בסדר גמור שיהיה הרבה זמן עם מסך, כי זו תקופה אחרת. בימים שאין גן ואין בית ספר, אז מרשים יותר טלוויזיה או יותר משחקי מחשב, או יותר זה, אבל אם יש סדר יום, אז כשהילד מתחיל ב- 10 את השעה, או חצי שעה, או לא יודעת כמה שמרשים זה, מראש אתם אומרים 'ב- 11 אנחנו נפגשים לתה ועוגיות', כאילו כדאי שזו גם יציאה מהדברים הסופר מושכים האלה, יהיה אוכל, זה טוב, משהו כייפי. בדיוק, באמת, הכי קצר, לא לוקח מההורים הרבה כוחות, משהו כזה לא עכשיו אני צריך להפיק משהו גרנדיוזי, משהו כייפי, זה הזמן לשוקולד ביום ואחרי זה, אולי המקלחת והדברים המעצבנים, אבל להרשות זמן. ואם זה ילד מספיק גדול ומספיק מבין, אז אפשר לעשות תכנון זמנים, שהוא קובע מה הוא עושה ואז לא, כאילו, ברמת הסביר, כן, אבל בתוך הבית, אז הוא, זה הדברים שדוד קובע ומחליט ויש את הזמנים שהם הסדר יום שחוזרים לתפקוד לפי מה שצריך.
אינה: אני יכולה להגיד שמה שאצלי עובד הכי טוב זה שבבוקר, הם צריכים לעבוד.
אנה: מקלחת קרה.
אינה: לא, לא, גם אם הם לא התקלחו יום לפני. לא התעוררת, אתה לא במצב רוח טוב, לך תעשה מקלחת קרה, זה מעולה. סתם, לא באמת. הלוואי, אבל מה שלי הכי טוב עובד, זה שאני מתנה את המסכים בכל מני דברים שאני רוצה שהם יעשו. שטיפת כלים, לשאוב את החדר.
ארנונה: מצוין.
אינה: כשהייתה קורונה, אז אפשר היה גם קצת לצאת מהבית, להוציא את הזבל, ללכת למחזר, נגיד. מי שעדיין לא ממחזר, דרך מעולה, כי זה ממש מעסיק אותם, כאילו, זה מלא פחים וצבעים וצורות וזה אחלה דרך באמת ולכל הגילאים.
ארנונה: נפלא.
אינה: ואז יש שעה שהם מקבלים מסך, אבל עד השעה הזאת הם צריכים לקרוא, אצלי לדוגמה, כל אחד צריך לקרוא פרק בספר, הם צריכים לאכול, הם צריכים לסדר את המיטה שלהם. זאת אומרת, יש להם כל מני דברים שהם,
ארנונה: שעת שינה.
אינה: נכון, אני פחות מקפידה על שעת שינה. באיזשהו שלב נסגרים המסכים פשוט, אבל פחות מקפידה על שעת שינה. אחרי זה, כשנסגרים המסכים, אז כן, מקלחת ולישון. זה יכול להיות גם ב- 23:00 בלילה. ביום הראשון דורון הלך לישון ב- 01:00 ולא אמרתי לו שום דבר ובאמת, זה בסדר. זאת אומרת, אני מבחינתי כן צריך להיות איזשהו כיבוי אלקטרוני, אבל אתה עם עצמך, אם אתה רוצה להיות במיטה ולא ללכת לישון, אין לי שום בעיה עם זה, מה שאתה מרגיש לנכון וגם אתה יכול להיות בסלון, אם אני עדיין ערה, איתי, הכול בסדר. אני מאוד, מאוד מאמינה שבוקר, זה הזמן ה- MONEY TIME איתם. אני עשיתי גם מנוי בכל האתרים המגניבים של המתמטיקה ואנגלית וכל הדברים הסופר אינטראקטיביים והחמודים ש – 20 דקות, 20 דקות, לא צריך הרבה, באמת לא דורשת הרבה, 20 דקות לקרוא, 20 דקות לפתור וזה גורם לי להרגיש ממש טוב עם עצמי, קודם כל. קודם כל זה בשבילי ואחרי זה, זה גם בשבילם, כי זה נותן להם איזשהו זה ואחרי זה תעשו מה שאתם רוצים, באמת. וזה באמת מאפשר לי גם להיות איתם, כזה, בין לבין ואז אני גם יכולה לשבת.
ארנונה: תרשי לי רגע להיכנס. זה ברור שזה בשבילם. את עושה את זה בשבילך, כי את יודעת שזה לטווח ארוך, זה טוב בשבילם, אבל כשאת אומרת את זה ככה, מה שחשוב בזה, שהם לא צריכים להסכים איתך. יש הורים שנתקעים על, 'זה נורא חשוב, אתה צריך להבין שזה חשוב שתעשה שיעורי בית, זה חשוב שתקרא, למה אני כל הזמן צריכה להזכיר לך, זה כל כך חשוב'. לא, אתה תחליט שזה לא חשוב, אתה עושה את זה כי לי זה חשוב. זה שאני יודעת שבדבר הזה, אני גם דואגת לתת לך באימהות שלי, נכון, אבל אני לא צריכה שתסכים איתי. זה מה שאת מצליחה להחזיק שם וזה מעולה.
אינה: זו גם נקודה חשובה.
אנה: רגע, עכשיו יש לי שאלה. נגיד ואני לא כמו אינה, אני הגעתי ל, אני בכלל לא כמו אינה האמת. אני הגעתי לתקופה הזאת לא מוכנה. הייתי אמורה להתחיל להיות אמא קשוחה, עכשיו. זאת הייתה התוכנית, באמת.
אינה: כן, כן.
אנה: ומה, כאילו, אין לנו את כל ההסכמי בסיס האלה ביסוד הממשלה, של קודם אתה קם ומתקלח ואז טלפונים. יש לנו צרחות על הבוקר של אמא תפתחי לי ואיפה הנינטנדו שלי. אז מה עושים?
ארנונה: אז מוצאים זמן רגוע. לא, בערב זה בדרך כלל פחות, אלא אם כן הערב הוא לא לחוץ אצלכם והילדים נורא עייפים. איזשהו זמן ביום שיחסית, את רגועה והילדים רגועים ואתם מתחילים לבנות תוכנית למחר, לא מעכשיו לעכשיו.
אנה: אוקיי.
ארנונה: ומה שאני יכולה, אם זה, ואז, זאת אומרת, ותכיני מראש איזה תבנית בסיסית. רצוי שתדפיסי אפילו, עם משבצות והזמן הזה למשהו ותתחילו למלא, תתווכחו ותגידי מה את מחליטה, אבל גם איפה לכל אחד כמובן את הטבלה שלו, אבל עם איזה דברים זה גם משותף. תתחילו מיום אחד ותחליטי ותגידי שמחר, בתוך היום, יש גם זמן בחלק השני של היום, שוב, לא בסוף היום, שכולם כבר בלי כוחות, שאנחנו נדבר מה היה טוב ומה לא היה טוב ואז תכינו את היום הבא. ואחרי איזה יומיים כאלה, תצאו לדרך עם תכנית ליותר, לשלושה ימים ואחרי זה תעשו בדיקה.
אינה: אני זוכרת שדורון היה בכיתה א', היה לו לוח מחיק בחדר ועשינו טבלה, עם ממש וציירנו ביחד כל מה שהוא צריך לעשות בבוקר ועשינו גם, קנינו, אני יודעת שזה כאילו ABA וכזה, אבל קנינו מדבקות וזה היה צבירת מדבקות ובסוף כל צבירה, בסוף כל שבוע, שהצלחנו לעשות את כל המשימות, אז או יצאנו לאכול משהו, או קניתי לו איזשהו משחק שהוא רוצה. זאת אומרת, זו איזושהי עמידה ביעדים. גם עכשיו, פשוט לרדת לכניסה למטה, ממש בכניסה, לאכול ארטיק או גלידה שקניתם בסופר, פשוט לשבת איזה 10 דקות מחוץ לבית, גם אם אין מרפסת ואין חצר, מבחינתי, הנה, עשינו את זה לפני יומיים וזה היה מעולה. כאילו, זה היה פשוט, פשוט לשבת, בלי מסכים, בלי טלפונים, פשוט לשבת ולאכול גלידה וללטף את הכלב, כאילו. זה היה מבחינתי איזשהו משהו.
אנה: הדברים הקטנים שאנחנו יכולים לעשות.
ארנונה: אני, ה- ABA, מישהו יודע לעבוד עם ABA? מה שהם יודעים לעשות מעולה, זה לבנות מטרות שמאוד ברורות, השפה שלהם של מטרה ומה משיגים במטרה, היא כל כך מותאמת לחשיבה של הילדים שלנו.
אינה: נכון.
ארנונה: שיש מטרה שהיא ברורה לי וזה מביא אותי לתוצאה שברורה לי, אחלה, זה מעולה.
אינה: אני, כן, אני מאוד תומכת, זאת אומרת, יש הורים שפחות, אני מאוד אוהבת ABA.
ארנונה: אז אני בתור פסיכואנליטיקאית, שאני עובדת עם ילדים לעומק, על העולם הרגשי, נפשי זה, אני חושבת שהמון כלים ב- ABA, גם לילד בהתפתחות טיפוסית,
אינה: כן.
ארנונה: שוחד זה כלי הורי נפלא, כל עוד הוא בשליטתנו. לא,
אינה: הפוך. כן, לגמרי.
ארנונה: 'אם תעשה ככה, אני אתן לך ככה', מעולה. וזה אני אומרת כפסיכואנליטיקאית, ששוכבים אצלי על הספה.
אינה: לא, אני מסכימה וזה נותן המון ביטחון וזה גורם להם,
אנה: אם שוחד מניע את הפוליטיקה העולמית, אז למה שהוא לא יניע את הילדים שלנו?
אינה: גם נכון, אבל אפשר באמת לקחת את זה, לבניה באמת של ביטחון והבנה.
אנה: להגיד הנה, זו גם אשליה, גם תחושה של שליטה, לא אשליה, אני עושה משהו, אני מקבל משהו, לא סתם.
ארנונה: בדיוק. זה בדיוק שליטה, פה באמת זו שליטה.
אינה: זה כמו לסדר את המיטה. אני ואנה דיברנו על זה שהיא צחקה עלי, שלי נגיד מאוד חשוב שלהתחיל את היום בלסדר את המיטה.
אנה: אני לא צחקתי, אני המלצתי.
אינה: והיא אמרה לי שזה מאוד, מאוד סובייטי והכול. אבל לי זה נותן תחושה מטורפת, שאני בסוף, בתחילת היום שלי, תוך שתי דקות, גורמת לילדה שלי להיות מושלמת, זה נותן לי בוסט מטורף. אני יודעת שזה טיפשי, אבל אני כבר עשיתי, אני כבר סיימתי.
אנה: זה בכלל לא הילדים שלי.
ארנונה: את יודעת? זה כל כך מעניין, כי לי, דברים שמיטה, אני לא כמוך, כאילו, לא מסדרת את המיטה בבוקר. אבל בעלי, שהוא לא רוסי אלא שוויצרי, במהות שלו ובאמת, זה שהוא חי איתי, זה ויתור על הרבה דברים, אז כשבא לי, אני לא רואה את המיטה, אני יכולה לסדר כי אני יודעת שאם אני קמתי אחריו ואני מסדרת את המיטה, וואו, נתתי לו. כאילו, כל דבר אפשר לעשות אותו, או כי זה עושה לי טוב, או כמשמעות למישהו אחר, או שאני רוצה להשיג דרך זה משהו, זה בסדר. את אותו הדבר, אפשר לעשות מסיבות מאוד שונות.
אינה: כן, כן. אסתטיקה של המיטה ממש עושה לי את זה, אני,
אנה: בסדר, אצלי זה פשוט כל יום ניצחון מחדש, אני לא מסדר את המיטה למרות שאמא רוצה שאני אעשה. למרות שאני בת 42 ואני לא גרה עם אמא שלי 20 שנה.
אינה: כל אחד, באמת, אני מבינה את זה.
אנה: זה כאילו, כל יום מחדש, אני מנצחת את זה.
אינה: לא, אני מבינה, כי אמא שלי גם הייתה מאוד, מאוד בקטע של סדר וניקיון, בקטע היסטרי. ותודה לאל שהחלק, המון מה שקשור בסדר וניקיון, זה באמת הבן זוג, אריק עושה את זה בבית, פחות אני. אבל יש לי כל מני קטעים של כל מה שקשור לבדים, כאילו, מצעים ומגבות. איכשהו זה,
אנה: כן, החברות שלי ושל אינה עמדה למבחן, אוקיי, היא בקץ הזה גרה אצלי בערך חודשיים, זה לא היה המבחן, אוקיי. אני שלוש פעמים התעוררתי בלי קפה או חלב לקפה של בוקר ואני לא אמרתי כלום. אבל אז הייתי אצל אינה והשתמשתי במגבת פנים שלה, בשביל לנגב את הרצפה, כי דוד השפריץ, זהו. אם לא הייתי מזכירה לה שהיא אוהבת אותי וזה, לא, לא היה קורה עכשיו.
ארנונה: וואו.
אנה: זה היה זעם האמיתי.
ארנונה: התמודדתן.
אנה: זה היה זעם האמיתי. לא, אבל אינה, לא, באמת, זה היה כאילו, זה היה דוגמה ומופת למיינד ששולט ביצר. כאילו זה היה, באמת, כל מגוון הרגשות, בשנייה וחצי. הלוואי וכולנו היינו יודעים לשלוט בעצמנו ככה. זה היה מדהים, כי היה ברור שמה שקורה שם בפנים, הוא וואו. אבל זה נעצר.
אינה: לגמרי.
אנה: זה נעצר, היא שלטה על זה. ניצחון המיינד על הזה. וואו, עברה לנו שעה. חוץ, ללא עשר דקות. ארנונה, אני מודה לך עד אין סוף וגם לך וגם לעמותת "אותי". אז היינו בזה שאני ממש, ממש מודה לך, גם על הזמן שלך וגם לעמותת "אותי". אני מודה גם פה על זה שהם ממש התגייסו בשנייה וכולם התחילו לענות לי וזה. ועל הגישה שלכם ועל העבודה המדהימה שאתם עושים. וכל מי שמאזין לנו, אני מקווה שהפרק הזה ייתן לכם קצת הפוגה ואפשרות לחשוב קצת על משהו אחר ותודה לך אינה. אני מאמינה שאנחנו נסתכל על זה אחורה ואנחנו נגד שזה היה אירוע מכונן, שרק עשה לנו טוב, אני באמת מאמינה. לא, בדרך אנחנו,
אינה: לא, הכוונה שלה שיש בזה המון, המון דברים רעים, אבל בסופו של דבר, אי אפשר להתעלם מהאיחוד, מהאחדות הזאת ומהסולידריות הזאת, ללא קשר,
ארנונה: נכון.
אינה: אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה, כולם הרגישו כל כך ביחד. אי אפשר להתעלם מזה, זה משהו ייחודי.
אנה: וגם ברמה הפוליטית והמדינית והצבאית, אני מאמינה שזה,
אינה: לא, אבל זה כל הקטע, ללא קשר למה שקורה בממשלה.
אנה: ללא קשר. אבל כשאבא שלי, זכרונו לא ממש לברכה, היה אומר שאין יצור יותר מסוכן בעולם, מאשר יהודי שצמוד עם הגב לקיר, אין. ואנחנו ננצח ונשמע את הפודקאסט הזה עוד עשר, עשרים שנה והכול יהיה טוב.
Comments